דף הבית » יעקב גרינוולד

יעקב גרינוולד

admin

גם עכשיו, אחרי תשעה חודשים, המח, הלב, הבטן, האצבעות, כולם כאחד מסרבים לחשוב, להרגיש, לעכל ולכתוב על יעקב בלשון עבר. נדמה כי רק אתמול הוא עמד זקוף בגג ביתו וברט על ראשו, מנצח בהתלהבות על סימפוניית הצלילים הבוקעים מהבשרים המונחים על המנגל כמו מסדר צבאי המוכן לקרב. מענג היה לצפות בו מסמיק ומאדים לנוכח מחמאות הזוכים לטעום את מטעמי "מנגלו".
בזיכרוננו עוד חקוקות הבעות פניו האופייניות לו כל כך כאשר הפועל רמת גן קבוצתו הנצחית הייתה כובשת שער, או הבעה של התרפקות היסטורית כששמע את הביטלס או את House Of The Rising Sun של בית השמש העולה…

y1

יעקב נולד ב-20 לפברואר 1953 בגבעתיים, להורים שרגא וציפורה גרינוולד, משפחתו גרה ברחוב "השניים" מול איצטדיון המכתש, מגרשה המיתולוגי של הפועל רמת גן. קירו האחורי והמעופש של היציע הדרומי של המכתש היה נגלה אליו כל בוקר בצאתו מבית הוריו. אביו שרגא הידוע בכינויו קיצ'י, היה משחקניה המובילים של ביתר ת"א בשנות ה-40, אביו היה ביתרי בכל רמח אבריו, יעקב ואחיו הצעיר רוני הושפעו רבות מאביהם בכל מה שקשור לכדורגל ואהבת הארץ, עם זאת, הם נולדו וגדלו למרגלות המקדש הרמת גני וספגו את האווירה האורדונית עוד בטרם למדו ללכת.
יעקב למד בביה"ס היסודי בורכוב ובביה"ס תיכון מקצועי עמל התמקצע בתחום הדפוס, תחום בו עסק עד סוף ימיו.

יעקב היה שייך לזן אנשים שלא מייצרים היום, טוב ליבו היה כרטיס הביקור שלו, את אצילות נפשו וענוותו המעוררת התפעלות היה ניתן לראות בעיניו החומות, בנאמנות חסרת פשרות כיוון את זרקורו לטובת זולתו, גם אם היה יוצא נפסד.
יעקב תמיד עבד עם הלב, משחר נעוריו הקפיד לבחור את נתיבי חייו מתוך אהבה, סימפטיה ואמונה בצדק ובטוב. עם הגעתו לגיל הגיוס בחר יעקב להתגייס לגולני ולשרת את המדינה בגאון מתוך הבנה כי עליו להגן עליה ועל אזרחיה. במהלך שירותו הפך לסמל מחלקה של המסייעת בגדוד 51, במסגרת מבצע "קינוח" היה שותף לכיבוש החרמון בסופה של מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973. בחרדת קודש ובאהבה אין סופית הוביל את חייליו שרחשו לו כבוד שנים רבות והפכו לחבריו הטובים ביותר. אותם אחים לנשק סגרו עמו מעגל כאשר ליוו אותו בדמעות בדרכו האחרונה.

 

y2

את אהבתו חסרת התנאים מצא יעקב גם בקבוצת הפועל רמת גן, אותה ליווה לאורך כל חייו. יחד עם אחיו רוני היה נוהג להגיע לכל מגרש במדינה ולעודד את הקבוצה. יעקב נמנה עם האוהדים הותיקים של הפועל רמת גן, הוא שייך לאותה קליקה שחוותה את עונת האליפות ההיסטורית ב-1964, עד יומו האחרון היה ניתן להבחין בהתרגשותו כאשר סיפר על משחק האליפות במחזור האחרון מול מכבי חיפה לעיני 8,000 אוהדים במכתש, מתוך גאוות יחידה ועם עניים בוהקות היה משחזר את הטירוף במגרש באותו יום, עם הבקעת השער של משה פרל שהעניק את החותם לאותה אליפות מיתולוגית. באותה האדרה ובחזה נפוח נהג לספר על הניצחון הגדול ביותר של הפועל רמת גן בדרבי של 1968 מול היריבה העירונית הנצחית – הכח רמת גן. מול 4,000 אוהדים במכתש, גברה הפועל 5-0 על הכח, עבור יעקב זה סימל יותר מניצחון, זה היה מעין כיבוש העיר ומתן גושפנקא לעדיפותה של הפועל רמת גן על הסגולים.

בלתי אפשרי היה להישאר אדיש לטוטאליות של יעקב, למחויבות שלו לאהבה, הרצון הבלתי נגמר שלו להפוך את הקרובים אליו לשמחים ומלאים באמפטיה, נדמה היה כי משימתו היומיומית הייתה לייצר את מירב החיוכים בקרב אהוביו.

בגיל 18 הכיר יעקב עלמה צעירה בת 15 בשם עדנה, האחרונה עברה עם משפחתה לגור בשכנות למשפחת גרינוולד מול אצטדיון המכתש. בניגוד לחלוקת התפקידים הטבעית לכאורה, עדנה היתה זו שחיזרה אחרי יעקב, 3 שנים לאחר היכרותם ועם שחרורו של יעקב מהצבא, התחתנו השניים ועברו לגור בבת-ים. במהלך 14 שנים של גלות בת-ימית יעקב ועדנה הביאו לעולם שלושה בנים מדהימים: אסף, ערן וגלעד. ב-1988 חזר יעקב עם משפחתו לגבעתיים במשכנם החדש ברחוב סירקין.

 

y3

נדבך נוסף במסירותו הבלתי נלאית שייך לקריירה המקצועית שלו בעיתון מעריב. ב-1982 החל יעקב לעבוד בתור דפס זוטר, בתוך 17 שנים הפך למנהל בית הדפוס של העיתון. בכל קונצרן היררכי הפועל למטרות רווח, בדרך כלל דרכו של עובד להתקדם ולהגיע לפסגה רוויה במלחמות הטומנות בחובן אינטרסים אישיים ופוליטיקות ארגוניות שלעיתים רומסות את האחר. לא אצל יעקב, נתיבי הצלחתו תמיד היו נקיים מכל רבב, זהו איש שמאמין בצדקת הדרך, הוא תמיד היה נוהג לומר "אף פעם לא הבנתי איך הגעתי למעמד של מנהל בית הדפוס".

ב-7 לאוקטובר 2004 אירעה הטרגדיה שהשפיעה על יעקב יותר מכל, אסף הבן הבכור (27) נהרג בפיגוע תופת שהתרחש במלון טאבה בסיני. אובדן הבן השאיר פצע עמוק במשפחה בכלל ואצל יעקב בפרט. אסף ויעקב הגדירו מחדש את מערכת היחסים של אב ובן, הם היו חברים הכי טובים וקשורים זה לזה בכל קנה מידה. בנוסף למשפחה היו להם עוד שני מושאי אהבה, עליהם יכלו לשוחח שעות: מוזיקה והפועל רמת גן. לאסף היתה להקת רוק, יעקב היה המעריץ המושבע שהגיע לכל הופעה, תחושתו הייתה שבנו מגשים את חלומו שלו.

y4

ב-2003, שנה לפני מותו של אסף, הספיקו השניים לחוות יחד עם כל המשפחה את הזכייה ההיסטורית הראשונה של הפועל רמת גן בגביע המדינה לכדורגל. הוא תיאר זאת כאחד הרגעים המאושרים בחייו, לאחר 40 שנה של בצורת מדברית זכה יעקב יחד עם משפחתו לחזות בהפועל רמת גן עושה היסטוריה, המעגל נסגר.

את הזכייה בגביע השני בעונת 2013 יעקב לא זכה לראות, הוא נפטר ב-13 לנובמבר 2012 בגיל 59, הוא הלך לישון במיטתו ולא התעורר. אין דרך לבטא את הזעזוע ואת ההלם בלכתו של האיש, הוא לא הכין אף אחד, לא נתן שום סימן, הוא חייך עד יומו האחרון.
אין די מילים טובות לתאר את טוב ליבו של יעקב, אין די מילים מצחיקות לתאר את ההומור האופייני לו כל כך, אין די מילים צודקות לתאר את צדקת דרכו, אין די מילים צנועות לתאר את ענוותו, אין די מילות אהבה לתאר את האיש האוהב הזה…וגם אם ננבור בכל ניב ובכל שפה אפשרית, לא נוכל למצוא מספיק מילות כמיהה, ביטויי השתוקקות, צורות של כיסופים או כל סוג אחר של געגוע שיתארו עד כמה הוא חסר…

 

y5

עם בנו גלעד

y6

y8

עם הבנים במכתש

y9

עם הנכדים

IMG_0551

y10