ראיון עם ראובן כהן

DSCF2444

מאת שלמה מן

ראובן כהן מקבל אותי בפתח ביתו במרכז הרצליה. אני מושיט לו את הספר עטוף יפה. הוא מניח אותו על השולחן בסלון. אפשר לפתוח? הוא שואל בחשש. לא כל יום הוא מככב בספר, ופתאום הוא מקבל כזו מתנה. “ספר מלכים” הוא ספר חדש ונהדר שיצא השבוע לאור, ובו קובצו סיפוריהם של 100 הכובשים הגדולים בכל הזמנים בכדורגל שלנו.

הוגה הספר ומי שחתום עליו הוא רון עמיקם, עיתונאי מעריב, מהרציניים והמעמיקים בעיתונות כיום, וגם ארכיון כדורגל וספורט מהלך, שהחליט למנף את הידע והסיפורים שצבר. הוא בחר בקפידה 100 כותבים ל-100 החלוצים הגדולים, והוליד אלבום מרשים, שהוא פנינה ספרותית ספורטיבית. כך לדוגמה אייל ברקוביץ’ כותב על אלון מזרחי, יוסי שריד על שייע פייגנבוים, שגיא כהן על עודד מכנס, חיים ברעם על אלי בן רימוז’, חיים גורי על גיורא שפיגל, מודי בר-און על ג’ובאני רוסו, נדב יעקבי על מאיר ברד. כל פרק – יצירת מופת.

אריה מליניאק למשל כתב פרק נהדר על שלמה לוי (105 שערים), בו איפיין את תבנית נוף הולדתו: “קשה לתאר איך נראתה בשנות החמישים והשישים סביבת משכנו של בית המקדש שלנו – המכתש. שכונת בורוכוב היוקרתית של היום היתה אז מושבה קטנה וירוקה בגבול איזור התעשיה של ר”ג. בקצה המערבי של השכונה היו עדרי פרות פוסעים מדי בוקר מהרפתות של נחלת יצחק לשדות שליד ואדי מוסררה, לימים נתיבי איילון. בקצה המזרחי שוכן עד היום איצטדיון כדורגל. מכתש חפור בצלע ההר כמו קונכיה. בשבתות היו נשמעות מהמכתש שאגות ואנחנו כבר ידענו להבחין בין שאגה של גול לנהמת אכזבה מהחמצה”.

כשעמיקם צלצל אליי לפני כמה חודשים וביקש שאכתוב את הפרק על ראובן כהן, הייתי בעיצומה של הרפתקת בלוג על ביקורת תקשורת ספורט, שלימים עוררה סערה בברנז’ה. לא היה לי ראש לכלום, כל אנרגיות הכתיבה שלי הלכו למקום אחד. בנוסף, לא ראיתי מעולם את ראובן כהן משחק כדורגל, לא גדלתי עליו, הוא לא היה אליל נעוריי ולא הייתי מחובר אליו ברמה של לכתוב עליו סיפור. אבל עמיקם התעקש עלי בתור אוהד הפועל ר”ג, אז דיברתי עם ראובן כהן ובעוונותיי כתבתי פרק לא מפואר במיוחד, יחסית ליצירות המצוינות שבספר. עכשיו אני מצטער שלא הפקתי מעצמי יותר.

אגב, בספר מופיעים עשרה כובשים ששיחקו בהפועל ר”ג – ראובן כהן, שלמה לוי, רונן חרזי, שייע פייגנבוים, שאול חייק, משה אייזנברג, עופר שטרית, יוסי מדר, חיים גלזר ומשה שוייצר.

ראובן כהן (קובינה), בן 70, פנסיונר של בזק, נשוי ללאה, היה סמל בהפועל ר”ג של שנות השישים, קפטן עונת האליפות. בכרטיס הביקור שלו, לא צריך יותר. 56 שערים רשומים על שמו בליגה הראשונה (112 בסה”כ), והוא גם מלך שערי הקבוצה בכל הזמנים. אחרי שפרש אימן כהן את הבוגרים של האגודה בשתי קדנציות – ב-1968 (”כישלון מוחלט, כמעט ירדנו ליגה”, הוא אומר) ובעונת 1993 (”גמרנו באמצע”). בין לבין היה המנהל המקצועי של מחלקת הנוער.

אני אומר לו שהוא מופיע בספר הבכורה, אבל במהדורה הבאה הוא כבר לא יהיה שם. יש שחקן שעומד לעבור אותך עם 54 שערים כרגע. מי זה? הוא מתעניין.

 

מיכאל זנדברג.
או מיכאל, בטח שאני זוכר אותו. הוא היה חניך שלי במחלקת הנוער של הפועל ר”ג. הוא וזה שעבר למכבי פ”ת ושבר את הברך…

כפיר פרטיאלי.
כן, פרטיאלי.

 

אז בעונה הבאה זנדברג עובר אותך.
אלא אם כן הוא יעבור לאירופה, ואז הוא לא יעבור אותי. אבל קודם כל העיקר שאני במהדורה הראשונה.

 

איך אתה מתרשם מהספר?
ספר כזה עוד לא ראיתי. כל מה שיצא עלי עד היום אני לקחתי וראיתי, אבל זה החדש מרשים בצורה בלתי רגילה. אני רואה את עבודת הנמלים. הושקע כאן מאמץ, וגם הכותבים, תסתכל על השמות. הנה מליניאק פה… כתב על שלמה לוי.

 

אתה לא שחקן בית של הפועל ר”ג, הגעת מגדנ”ע בגיל 17 וחצי, והפכת לסמל.
היה לי מזל מיוחד שבמשחק מיוחד בירושלים, אפילו עוד לא התגייסתי לצבא, הבקעתי את שער הניצחון ונשארנו בליגה. כי אם אנחנו מפסידים, בית”ר נשארים ואנחנו יורדים. והבישול שלי לשער האליפות. אלה שני האירועים הכי גדולים שלי. לפני המשחק ההוא בירושלים, הבקעתי שני שערים מול מכבי פ”ת במשחק הראשון שלי בבוגרים במכתש. ואני הייתי הכי צעיר בקבוצה, בן 18, שנת 1955. כבשתי צמד בבוגרים, וזה לא נקלט בי. אבל המשחק בירושלים, שכל השבוע התחילו לטחון אותנו שמי שמפסיד נופל ליגה, זה ריגש אותי מאוד. ובאנו, זה היה ימק”א, אפילו לא טדי, זה גדרות, זה קהל, צריחות וצעקות, ואני כחלוץ מרכזי ששיחקתי לא עשיתי כלום כל המשחק. מי ששיחק בצד שמאל שלי זה הרצל פריצנר שנפטר, שהיה מאוד מאוד מבוגר, וגם טיפוס כזה, לא כמו חנוך מורדכוביץ’, מרסל אברמוביץ’, או מי שהיה לנו שם בהגנה… הם לא היו מפחדים מכלום. אבל באיזו דקה, אולי 65 אולי 70, ההגנה שלנו הרחיקה כרגיל. העיקר להרחיק ולגמור בתיקו. והנה הכדור מורחק ובא עד השוער שלהם. הוא עמד בצד המזרחי והיה לו כובע קסקט, לא זוכר איך קוראים לו. אז הוא לקח את הכדור, תפס אותו, שמונה תשע מטר מהשער. אבל הקסקט נפל לו. אז מה הוא עשה? הוא הניח את הכדור על האדמה והלך אחורה לקחת את הכובע, ובדיוק עמדתי מהצד. אז מהר פשוט עקפתי אותו וכשהוא הסתובב הוא לא ראה את הכדור, זה כבר היה ברשת. מכלום עשיתי גול, אני לא יודע איך לקרוא לזה. וזה היה השער שהוריד אותם ליגה.

 

וזה נצרב בתודעה.
אז כשאתה רק בא להפועל ר”ג ילד מגדנ”ע, ומשחק ומשאיר אותם ליגה, לפי דעתי זו היתה הפריצה שלי לקהל שלנו. אני הייתי חלוץ, אבל כשדוביד הגיע הוא הפך אותי. הוא הביא את שלמה לוי, היימן עלה מהנוער, נחמיאס עלה מהנוער, הוא הביא את כתב ששון מאור יהודה, אז הוא לא היה צריך אותי למעלה. אז הוא אמר לי צריך שמישהו ייתן להם אספקת כדורים, אני ובנבנישתי. הוא תמיד אמר – לא אכפת לי שנקבל שניים-שלושה גולים, לא שאני רוצה, אבל אנחנו גם ניתן חזרה. אתה יודע איזה תוצאות היו לנו? 2:3 על הפועל פ”ת. הם הובילו 1:2 במכתש ועשינו 2:3 על הפועל פ”ת הגדולה, עם שחקנים כמו בועז קופמן, נחום סטלמך, זכריה רצבי, שלום רצבי, נהרי. או מול שמשון בבלומפילד 3:3, מכבי ת”א בבלומפילד 3:3. התיאוריה של דוביד זו לא היתה תיאוריה, זה היה מעשי. הוא ידע שנקבל גולים. במשחק האחרון נגד מכבי חיפה, אז קיבלו שתי נקודות לניצחון, הובלנו בנקודה את הטבלה, ואם היינו מסיימים בתיקו לא היינו לוקחים את האליפות. מכבי יפו היו לוקחים, בגלל שספגנו המון שערים והיחס שלנו לא היה מי יודע מה, אבל דוביד זה דוביד.

 

והבישול שלך לשער האליפות של משה פרל.
היה מכת עונש והיה ויכוח ביני לפרל, והסוף ידוע. תראה, שלמה לוי היה בחוץ עם גבס, היימן הורחק לפני המחצית, ואחר כך הרחיקו להם את ישעיהו שוואגר זכרונו לברכה, ואז היינו עשר מול עשר. אבל זה היה משחק טעון. נדמה לי שהם שיחקו בשביל מכבי יפו, כי הם היו מכבי, חוץ מזה שהם היו קבוצה חזקה מאוד. בשביל להיות אלופים אנחנו צריכים להבקיע שער אחד יותר, זה לא יעזור. עכשיו גם שלמה בחוץ, גם היימן בחוץ. בחדר ההלבשה דוביד אמר לנו תעזבו אותכם שאנחנו עשר והם 11, תשחקו כמו במחצית הראשונה. כי לנו היו הזדמנויות, ולהם לא היה. ואז בא השער הזה שלנו, זה היה טירוף.

champ_gol

 

אתה יכול לדמיין מה היה קורה אם השער הזה לא היה נכבש?
תראה, אנחנו הבקענו עוד שער ומנחם אשכנזי, גם הוא נפטר, לא אישר אותו. אני הבקעתי את השני. היתה פריצה על הקו, מסרו לי ועשיתי 0:2. ולא היה נבדל. אני הלכתי אחרי זה לקולנוע אסתר, אז לא היה טלוויזיה, היה יומן גבע, לא רציתי לראות את הסרט בקולנוע, רק רציתי לראות ביומן גבע אם הייתי בנבדל ואחרי זה עזבתי את הקולנוע. זה לא יכול להיות נבדל כי נתנו לי את הכדור מאחורה. אז ביומן גבע רואים שאשכנזי תפס את ששון עומד בנבדל, פאסיבי, אבל תפס אותו, לא אותי. בחוקה החדשה של היום זה לא הולך, אבל הגול הזה היה גומר את הכל כי זה היה דקה 87.

 

ואז נלחצתם?
ואז נלחצנו, ואז שמילו ממכבי חיפה קיבל כדור 16 מטר לפני שריקת הסיום. והוא נתן בעיטה חזקה מאוד שחודורוב אפילו לא זינק, ובדיוק בקורה השמאלית עמד שם מוסלי עם הראש, או שזה פגע בו או שהוא נגח את זה לקרן, ובזה נגמר הסיפור. תאר לך שזה נכנס, מה היה קורה…

 

לא היינו יושבים פה עכשיו.
אף אחד לא רץ אז לאליפות כמו הפועל פ”ת ומכבי יפו, ואנחנו שהיינו כל העונה במקום 3. אבל באותו יום שעלינו למקום הראשון, לא זוכר איזה מחזור, כבר לא ירדנו משם.

 

מתי זה קרה?
זה קרה בשני משחקים בבלומפילד: לפנינו שיחקו מכבי יפו נגד הפועל חיפה, ואנחנו אחרי זה נגד מכבי ת”א, והאיצטדיון מלא. אנחנו באים במחצית של המשחק שלהם לראות מה קורה, להתפלל שיפו יפסידו או ייצאו תיקו ואנחנו אם מנצחים עולים למקום הראשון. ואז ליאון קיוביק מחיפה אלכסונית מ-25 או 30 מטר, לא יודע מה עבר לו בראש, אבל הוא בעט לשער כדור, והחיבורים כאילו משכו אותו כמו מגנט, 0:1 לחיפה. והיתה לחיפה ההגנה הכי טובה בליגה. גבוהים, חזקים, האחים סימנדיריס, וזה נגמר 0:1 להם. ואנחנו עולים במודעות שיפו הפסידה כי הפועל פ”ת היו שלישי, ניצחנו אותם 2:3, ואנחנו צריכים רק תיקו לעבור אותם ולהיות עם נקודה הפרש 4-3 משחקים לסיום. והנה אנחנו עולים נגד מכבי ת”א, גיורא שפיגל ועסיס ובר-נור, כל התינוקות האלה, רוזן, ובלו ואשר גרטלר בשער. ואז הם עושים לנו 0:1 ונגמר 0:2 במחצית. עלינו חצי שני בטירוף, עשינו 1:2 מיד, צביקה היימן. ואז הם עשו 1:3, גיורא שפיגל, הוא נתן שני גולים באותו יום. לא נשאר הרבה זמן, 25 דקות בערך. הכל הלך להתקפה. התחלנו לראות שהמצב הולך להיות חמור מאוד, והיימן שלא היה מבקיע שערים, הבקיע את השני, 2:3. אני שאלתי את צביקה אחרי המשחק איך זה, והוא אמר אני מכיר את השוער שלהם, רק תבעט לו לשער, הוא כבר יכניס את זה בעצמו. ובאמת כדור אחד השוער שלהם הכניס לבד. 2:3 למכבי. וזה עומד להסתיים, ושופט את המשחק ההוא מכפ”ס, אהרון ורנר, גבוה. והנה יש לנו מכת עונש בדיוק כמו שהיה אחר כך בשער האליפות, מצד ימין באלכסון. פתאום ניגש אליי נחמיאס ואומר לי – תשמע ראובן, תראה, יניאק עולה למעלה, פרל עולה למעלה, שלמה לוי למעלה, ששון למעלה, כולם למעלה, אני לא יכול להיות שם עם כולם, אני הולך הצידה, לצד הנגדי, אני אהיה שם בצד, ואתה מה אכפת לך… תרים את הכדור הכי חזק ורחוק שאתה יודע, הרי כולם מרוכזים בפנדל ובזה ופה ושם. תשמע, הוא הלך שם לרחוק, זה נכנס לי באמת עמוק בראש. 18-17 שחקנים בתוך הרחבה, צריך נס שמישהו מאיתנו ינגח וזה ייכנס. ובאמת הרמתי את זה מעל כל השחקנים, לרחוק. והוא התרומם, היה לו ניתור יוצא מהכלל, הוא התרומם ונגח את הכדור לפינה הרחוקה, אף אחד לא יכול לקחת את זה, ונהיה 3:3. אז היו כמה אירועים כאלה שהכל היה לרעתנו וזה התהפך. ודווקא נגד מכבי יפו היריבה שלנו, הפסדנו להם פעמיים. במכתש 1:3 ובחוץ 0:1. ישראל אשכנזי מיפו שחט אותנו במכתש, הוא ובוכוס. נפגשנו אחר כך כמה פעמים וישראל אמר לי – תראה, במשחקים נגדכם ניצחנו אתכם, גם במכתש, והנה לקחתם לנו את האליפות.

reuven_c002

אם היית משחק עכשיו, כמה לדעתך היית שווה במונחי השכר של היום?
אני הרווחתי אז 300 לירות בחודש, אולי 400, ולא הייתי הכי גבוה. היום? אני לא יכול לדבר איתך בשחצנות, אבל אני לא תמים ולא עניו. אבל אני חושב שצביקה היימן ושלמה לוי ובנבנישתי ונחמיאס ומשה פרל ואני, ואני לוקח בחשבון את חודורוב, היינו שישה שחקנים שהיינו צריכים לקבל כמו יניב קטן, שלא נתן כלום למכבי חיפה, 400 או 450 אלף דולר כל שחקן. זה מה שהיינו צריכים לקבל, ור”ג לא היתה בדפיציט בגלל זה, כי לא היינו מפסידים, ור”ג היתה מגיעה להישגים ומגיעה לאירופה, והקהל של המנויים היה קונה מנויים מתחילת העונה כי הוא לא היה רוצה להפסיד אף משחק. וזה קהל של אלפים, המונים המונים.

 

את המשחק האחרון שלך אתה זוכר?
משחק אחרון שלי במכתש זה מול מכבי ת”א, וחיימקה לוין בשער. לא הם אלופים, לא אנחנו אלופים, לא ירידה, כלום. משחק אחרון בעונה. ואז ראיינו אותי באמצע השבוע ואמרתי שבשבילי לעזוב את המכתש זה הכי טוב יהיה לסיים בשער, אם אפשר שער ניצחון. אני זוכר את המילים מילה במילה. ואז הלכו ללוין ושאלו אותו, והוא אמר אני לא יודע מה ראובן אמר, אבל שער ניצחון לא בא בחשבון. המשחק נגמר 2:3 ואת השלישי אני נתתי. כשזה נכנס, אז מה אני אגיד לך? צמרמורת וזיעה ביחד. אז אתה אומר זה ברגליים שלך? זה מן אללה הגיע, וזה היה סיום הקריירה שלי בהפועל ר”ג.

 

אני מאלה שטוענים שהזכייה בגביע המדינה היא הישג גדול יותר מהאליפות שהבאתם.
יכול להיות. לא יודע, תראה, הגביע זה הישג גדול, אבל הגביע זה מספר מצומצם של משחקים. אליפות אתה לא יכול לקחת בכמה משחקים.

 

אבל הפועל ר”ג של תקופתך היתה בנויה לאליפות.
לאליפות המדינה??? מה פתאום? אמרו לנו שאנחנו צריכים להישאר בליגה אחרי שעלינו. לקחו אותנו לטיול באירופה עם אוניה, אז לא היה מטוסים, אז דוביד עשה לנו אימונים בסיפון, והאוניה מתנדנדת, מפליגה. הוא עשה לנו אימונים מהפחד שלא ניפול ליגה. כשהתחילה הליגה אחרי 7-6 מחזורים, אז פתאום אנחנו תוקעים 1:5 לטבריה בטבריה, 1:3 להפועל ירושלים בירושלים, אז פתאום התחילו לדבר עלינו. הפועל פ”ת היו חמש שנים אלופים ברציפות. מי חשב לקחת מהם את זה? הם היו קבוצה גדולה גדולה גדולה. כולם במדינה אהדו אותם בגלל כמות השערים שהבקיעו, ופתאום באים אנחנו ולוקחים להם את זה. ולא רק שלוקחים להם, גם מנצחים אותם.

 

אז האליפות יותר גדולה?
לפי דעתי הלא אובייקטיבית האליפות יותר גדולה, גם בגלל שעלינו באותה שנה ליגה. זה לא התבשל שנתיים שלוש ואמרו הנה הקבוצה הזו בנויה לאליפות. גם בגלל שאף אחד במדינה לא חשב שהפועל פ”ת תאבד את האליפות.

 

לא רואים אותך במשחקים במכתש.
להפועל ר”ג יש מקום אצלי בלב, אבל לראות אני לא הולך לראות. אני מחכה שיגיעו לליגת העל, אז אני אלך. אני ראיתי שניים שלושה משחקים בעונה שעברה, ולא יכול לראות את זה. ראיתי בעונה שעברה שהפסידו להפועל הרצליה בבית 1:2, ראיתי עוד משחק אחד ופעם גם באתי כי נתנו גביע לכל שחקן ותיק, אז באתי, הם דווקא ניצחו, אבל זה לא רמה.

הבעיה כיום של הפועל ר”ג שאתה מסתכל ולא רואה את השחקן הבא מהנוער.
אם היו מתמידים עם עבודה במחלקת הנוער ומביאים שישה או שבעה שחקנים צעירים… תראה, הם לקחו את גביע המדינה והם התפרקו, למה? כי המדיניות של ההנהלה אז היתה לשחרר שחקנים בתמורה לזה שוויתרו על חובות. תוותר – תלך. לא התפרקו, פירקו אותם. לא יכול להיות דבר כזה. איזה חומר היה כשלקחו גביע? הכי צעיר בכל הליגה, אז מה אתם הולכים לפרק? הולך ילד לבעוט את הפנדל האחרון, לא מכירים אותו, לא יודעים מי הוא, והוא בקור רוח דוחף את הפנדל. תשמע, פירקו את הקבוצה.

היו כאלה שעזבו כי הזכייה בגביע הביאה להם הצעות טובות מקבוצות בליגת העל. אתה לא יכול לעצור אחד כמו עומר בוקסה מלהתקדם.
הכל היה עניין כספי שההנהלה לא רצתה לשלם ל-7-6 שחקנים, אז הם שחררו אותם. אז מכרת שחקן אחד, בסדר, אז תמכור את בוקסה ותיתן לכל הצעירים הכשרוניים האלה את החובות, אז במקום זה אתה הולך ומפרק. אני דיברתי עם אלי כהן, המאמן שלהם, אמרתי לו אתה לא יכול לדבר, כי אתה נתת יד לזה. יכולת להגיד שעומר הולך? הולך, בסדר, ככה נהוג שהכוכב מביא הרבה כסף ואתה ככה מגלגל את הקבוצה שלך. אז אתה בא ומפרק את הכל? הם חייבים לגדל מינימום 7-6 שחקנים ממחלקת הנוער. אני אומר לך שמה שמסתובב בליגה הלאומית זה סתם. זו ליגה קרקס. נכון, יש מתח, אבל בלי רמה, בלי כלום. זה מנצח את זה, זה מנצח את ההוא, זה אוכל את זה… רמת גן עשו שבעה נצחונות, חשבתי שהם עולים ליגה ופתאום באו שלושה משחקים – הפסד בבאר שבע, תיקו עם ראשון והפסד ברמת השרון. בחייך, נגד מי אתם מפסידים? מנצחים את הפועל חיפה שלוש פעמים, מנצחים את הפועל פ”ת, ולמי מפסידים? אז מתשע נקודות לוקחים אחד? לדעתי אין ברירה בר”ג, רק נוער. ועכשיו אני קורא בעיתון שהמכתש נשאר, שלא מגרשים אותם משם.

הנהלות בהפועל ר”ג מעולם לא היו החלק החזק בקבוצה.
גם אחרי האליפות ההנהלה עשתה טעויות. ההנהלות של ר”ג המון שנים עשו טעויות נוראיות. הקבוצה היתה אלופה ופתאום שנה אחרי זה נלחמים לא לרדת. אמרו לחודורוב ללכת, להוא ללכת, ועובדה ששנתיים אחרי זה כשכל הוותיקים עזבו הקבוצה נפלה עם יחיאל מור. אף אחד מה-11 של האליפות כבר לא שיחק. אני כבר הלכתי לקורס מאמנים והייתי מאמן באשדוד. לא יכול להיות שבבת אחת תזרוק את כולם. ממש הקבוצה שינתה הכל ונפלה ליגה, ומאז החלו הנפילות והעליות. או שמצד אחד הביאו שחקני רכש הכי טובים שיש, או שמשחקים עם שחקנים שלא יכולים להישאר ליגה. ר”ג צריכה לקחת 7-6 שחקנים, להכשיר אותם, לתת להם מאמנים מקצועיים.

אתה כבר היית במחלקת הנוער.
למה אני עזבתי את מחלקת הנוער? כי רוני אבירי בא אליי יום אחד ואמר לי – אני מוכר שני שחקנים. אמרתי – את מי? אמר לי – את פרטיאלי ואת זנדברג, אחד למכבי פ”ת ואחד להפועל פ”ת. אמרתי – זנדברג יש לו עוד גיל נוער. אמר לי – אני מקבל 80 אלף דולר. אמרתי לו – רוני, כשהוא יגיע לבוגרים אתה לא מקבל 80, אתה מקבל 400 אלף דולר. אתה לא מבין? אבל מה, חאפ לאפ, מהיד לפה, והם היו שניים שגדלו בכל הנבחרות, באפרוחים, בילדים, בנערים ובנוער. נחום סטלמך בא לפה, אני קראתי לו, הוא עבד בהתאחדות, היה מאמן את הצעירים, אמרתי לו תבוא תראה אותם. הוא בא ואמר – שני אלה מחר אצלי בנבחרת. אם פרטיאלי לא שובר את הברך לרסיסים הוא גם היה מגיע כמו זנדברג, אולי אפילו יותר רחוק. אז מכרו אותם. אמרתי לרוני אבירי – תשמע, נגמרת העונה, אני הולך. אני מנהל מקצועי של מחלקת הנוער, יום ולילה אני עובד שם, בשביל מה? בשביל שיעלו שחקנים לבוגרים, אז אתה מוכר אותם עוד בגיל נוער? זה לא הולך ככה, זה לא עובד ככה. אבל ככה זה הנהלה, תמיד צריכים קצת כסף, אז מוכרים. ככה לא מתקדמים.

כמה שחקני בית היו בעונת האליפות?
השמיצו אותנו בעיתונים שאנחנו לגיון זרים, איזה לגיון זרים? דוביד הביא את חודורוב, הביא את שלמה לוי, גדי יניאק וכתב ששון באו לפני זה, אבל אני נחשבתי לשחקן בית, והיה את היימן, נחמיאס, רודניק, אפרים בן ארי, דוד נתן, קירשנברג. לא כולם היו בהרכב ראשון, אבל הם היו בסגל. עוזי זנדר היה מחליף של חודורוב.

מתי רואים אותך שוב במכתש?
עזוב, זה דור אחר, זה אנשים אחרים. אני רוצה להגיד לך שיובל נעים אילו היה משנה קצת את ההתנהגות שלו… גם אצלי כששיחק היה אותו דבר. היה פעם משחק עם טייבה בבית, אנחנו בתחתית, מובילים 0:2, עוד כמה דקות נגמר המשחק והוא הלך ונתן ראסיה לקוון. אתה מוביל 0:2, אז מה איכפת לך שההוא עושה לך ככה? מה איכפת לך? תן לגמור את המשחק, לך הביתה. וככה הוא גם בתור מאמן. הוא מפסיד לבאר שבע ואני שומע אותו בטלוויזיה ביום שישי אומר – הפסדנו לקבוצה הכי גרועה בליגה. למה אתה אומר את זה? למה אתה יוצר שונאים, למה? תגיד – הפסדנו כי היינו חלשים, אבל למה להגיד ככה? למה אתה יוצר דברים נגדך מכלום? והוא מבין כדורגל, אולי היה לומד לשחק קצת יותר התקפי, אבל יובל מבין כדורגל. חבל. יכלו לעלות השנה בפוקס.

לאיזה דבר אתה הכי מתגעגע?
אני הכי מתגעגע כשהיתה השבת מגיעה למכתש, והיו קוראים לנו שעתיים לפני המשחק. כשאתה בא ורואה שכל האיצטדיון מלא לגמרי, וכולם מחכים מחכים מחכים, רק שנעלה למגרש. ואז היתה פורצת שאגה כזו כשהיינו עולים, מה אני אגיד לך? האוהדים נתנו לנו גיבוי עצום ובלי אלימות. אפילו כשהפסדנו במכתש למכבי יפו הם מחאו כפיים. עמדו רבע שעה ואחרי זה הלכו הביתה. ידעו ששבוע הבא יהיה שבוע חדש. לזה אני הכי מתגעגע הרבה, לשאגות של הקהל. איך זה עבר כל כך מהר השנים האלה, מדהים.

 

img1983tc3

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *