דף הבית » הזרים

הזרים

ירון בר לב
סיפורם של שחקני החיזוק הזרים הבולטים של הפועל ר"ג

 

קוסטס למברקיס

בשנות השישים לא היה חוק על הגבלת כמות הזרים בקבוצות בעיקר משום שהאופצייה לא היתה ריאלית.רוב הקבוצות היו חובבניות ומי שיכלה היתה משלמת יותר לכוכביה ולא מתחזקת בזרים אך מדי כמה שנים היו צצים במחוזותינו כדורגלנים זרים מצ'כיה,הונגריה,בולגריה וגם מיוון.אחד מהם קוסטס למברקיס,רץ שמאלי עם נסיון בינ"ל בנבחרת ארצו הגיע להפועל ר"ג,המתין שנה כדי לרצות עונש הרחקה מכדורגל שנגזר עליו ביוון ושימש כמעסה. בתום ריצוי העונש הצטרף כשחקן מן המניין ושיחק בקבוצה מ 1965/6 עד עונת 1967/8 . הילדים של אז זוכרים אותו כטוב לב שהיה מפציר בסדרנים להכניסם בחינם. השחקנים זוכרים שחקן מוכשר אך חם מזג שנגרר לקטטות עם שחקני היריבה. כונה גם זורבה היווני.

מזוקן שני מימין -ריימונד נסביט

ריימונד נסביט

"למרות שעבורי זו העונה הראשונה בה לבשתי את מדי הקבוצה ,חייב הייתי לשחק עם כל הלב כדי להצדיק את התקוות שתלו בי ואמנם אני סבור שלא אכזבתי וכי התוצאות על המגרש דברו בעד עצמן".

כך סיכם ריימונד (ריי) נסביט את העונה הראשונה והאחרונה שלו בארץ הקודש אחרי שהגיע אליה כשחקן יהודי מנבחרת אנגליה למכבייה והתגלה ע"י מנהל הקבוצה דאז אורי קרני ז"ל .
נסביט החל את דרכו במדי מנצ'סטר יונייטד עשור קודם להגעתו ארצה אך שיחק בה משחק אחד במדי קבוצת המילואים ואז שבר את רגלו וחזר לשחק בליגה האזורית. לישראל הוא נחשף בשלוש מכביות מהן השתתף במדי נבחרת אנגליה. לר"ג הוא הגיע בעונת 1979/80 ואחרי כמה משחקי מבחן בהם הרשים בקיץ שבר את רגלו השמאלית ונעדר עד למחזור השמיני שם כבש את שער הבכורה בנצחון 0-2 על הפועל עכו. הפציעה גרמה לירידה חדה בכושרו של החלוץ בן ה29 ואוהדי ר"ג שבעי האכזבות לא איך לאכול את השחקן הזר עם הזקן העבה והשיניים הקדמיות החסרות שתפס מקום של שחקן בית בהרכב , אבל נסביט העקשן לא וויתר וחזר לכושר ממש ב"מאני טיים" כשכבש ארבעה שערים במחזורי הסיום וסייע לקבוצה לעלות ללאומית אחרי 11 שנות גלות בליגה השנייה.
שערו השביעי והאחרון במדי הקבוצה היה בנצחון 0-4 על הפועל הרצליה בחוץ. משחק שבסיומו נפתחו בקבוקי השמפניה .

נסביט שלא ראה בכדורגל את עתידו חזר לאנגליה כדי לנהל את מועדון מכבי מנצ'סטר. שמו הוזכר בעונה שלאחר מכן כמועמד לחזק את הקבוצה שהתרסקה בלאומית אך בסופו של דבר העניין לא יצא לפועל ושמו נשאר שגור בפיהם של רבים מאוהדי הקבוצה שראו בו סוג של משיח.

ראשון משמאל-יונתן קרייג

יונתן קרייג

אחרי ההצלחה עם ריימונד נסביט ב1979, חיפשה הפועל ר"ג יהודי תוצרת חוץ נוסף שיוכל לשחק בקבוצה ולתרום מנסיונו שכן אז עוד לא היה אישור לצרף זרים לקבוצות בארץ.
במשחקי המכבייה של 1985 שיחקו הנבחרות האולימפיות של המדינות זו מול זו כשבזו של דרום אפריקה משחק יהודי חביב בשם יונתן קרייג.
בינו לבין בני כהנר נוצרו קשרי ידידות וכהנר המליץ לו להישאר בארץ ולשחק במדי הפועל ר"ג.
קרייג בלט במבנה גופו האתלטי, שיחק כמגן וכקשר דפנסיבי והתמיד במשך שנתיים.
במשך שנה וחצי הוא אף שירת בצבא כיאה לעולה חדש עד שבעונה השלישית, 1987/8 ,הרגיש שמעמדו נפגע ושהמאמן משה מאירי לא סופר אותו.
הוא המריא בחזרה לדרום אפריקה וחזר לארץ כעבור כמה שנים,שוב למשחקי המכבייה והפעם בנבחרת שאר העולם.

אמיל וולב

אמיל וולב

העלייה ללאומית ב1989 היתה גם השנה הראשונה בה הותר לרשום שני שחקני חיזוק זרים בליגה הראשונה וכיאה לקבוצה שרק עלתה מהארצית היה צורך בחיזוק מהשורה הראשונה וכך,ובנוסף לאייזנברג,הנסיך של השכונה, נחת כאן נסיך נוסף מייד אין בולגריה- אמיל וולב שמו, יוצא לבסקי סופיה בן 27, עושה משחק. "הקהל ימות עליו" אמר אחד האוהדים המקורבים לקבוצה דאז ואכן כיאה למועדון שמקדש את שחקני הרכש שלו על פני שחקני הבית קיבל וולב את המפתחות לניהול המשחק ולא תמיד הצליח.
וולב התגלה כשחקן טכני עם המון פוטנציאל אבל כזה שקל להוציא אותו משיווי המשקל ע"י צביטות וטראש טוק.התגובות שלו היו בהתאם וגררו ספיגת כרטיסים צהובים ואדומים לצד פציעות טורדניות .
מחוץ למגרש הוא החל להתערות בחיי החברה הישראלית, החל לפטפט בעברית ולתכנן את עתידו בארץ בשנים הבאות.
אחרי פתיחת עונה בה בלט בעיקר בשליטה בכדור הוא שקע בבינוניות ובמאני טיים של סוף העונה התבלט בעיקר במשחק חזק ועצבני מול שחקני היריב .את המפתחות שקיבל הוא החזיק ללא מאבק לאחרים שניסו ללא הצלחה להשאיר את הקבוצה בליגה. מאזנו בר"ג היה חמישה כיבושים וארבעה בישולים.
את המשך הקריירה שלו הוא עשה במכבי יפו ובעירוני אשדוד ,שם הפך לסמל מקומי עד שפרש בשנת 2001 ובגיל 38 בגלל פציעה ,חזר לבולגריה ושם הוא משמש עד היום כאחד המאמנים בצוות של לבסקי סופיה. במשחק גביע אופ"א ב 2003 הוא היה זה שנבחר לעשות את הסקאוטינג נגד קבוצתו הראשונה בארץ והוא היה זה שליווה את המשלחת שנחתה בבולגריה בגומלין.

ולדימיר לאלוב- מאת שלמה מן
ולאדימיר לאלוב: בתחילת עידן הזרים היו לנו שני בולגרים. אחד מוחצן ושובב סטייל ג'ובאני רוסו, והשני שתקן, מופנם וזעף.
כשאמיל ולב היה יושב עם החבר'ה בכופר הישוב ומתמוגג על שני הפסים היפים שנתן בשבת, לאלוב היה יושב בדירתו, אוכל את הלחם השחור שלו וחושב איך לבוא מחר לעבוד.
רק בחלק השני של העונה, כשהפועל ר"ג הפכה לחלק בלתי נפרד מהתחתית, פתאום שמו לב אליו. רמה אחת מעל כולם, בלם אחורי שהחזיק את הקבוצה בתמונת ההישרדות עד למחזור האחרון.
כשהוא עשה עבודה יעילה בחלק האחורי, ולב רשם החמצה גדולה שלוש דקות לסיום המשחק מול באר שבע, והקבוצה ירדה. זה היה ההבדל בין נער השעשועים המוכשר והממזר, לפועל הייצור המסור והמקצוען.
פגשתי בלאלוב ב-2003 בסופיה. הוא שימש מאמן נערים של אחת מקבוצות הבירה. שיערו הלבין והוא נשאר כמו שהיה: רציני, פנים חתומות, איש של עבודה, מעדיף להישאר בצל. ולב כבר היה עוזר מאמן לבסקי הגדולה, שגם התרוצץ בארצו וקנה בתים ומגרשים.

פאשב הפקות חוגג שער על מכבי פ"ת עם יעקב הלל ויובל נעים

אטנאס פאשב

אטנאס פאשב הגיע להפועל ר"ג בעונת 1990/1 אחרי שירדה לארצית(הלאומית של היום) והתחזקה בטירוף כדי לעלות בחזרה.
הבאתו היתה למעשה עסקת חליפין עם בית"ר ירושלים וכללה בתמורה את שחרורו של הבלם הבולגרי ולדימיר לאלוב.
עד מהרה החלו לבוא לידי ביטוי היתרונות היחסיים שהיו לפאשב בהשוואה לשחקני הליגה השנייה.
פאשב להטט, כדרר, כבש, בישל,ריחף,התחזה וקנה את לבם של האוהדים שהתאוששו מעוד טראומת ירידה. ר"ג כיכבה בצמרת הליגה כשפאשב כובש שלושה שערים,ומבשל פנדלים ושערים נוספים. זה היה בינגו. אבל מחוצה לו היה מדובר בטיפוס לא קל שבחר להתחבר לצד האפור של החיים.
בחורות,בילויים,יקיצה מאוחרת ועוד כמה בעיות משמעת היו מנת חלקו של הטאלנט .
בינואר נחתו כמה טילים עיראקיים על רמת גן ופאשב ניצל את פגרת החורף כדי לחזור לבולגריה לחזור אחרי חודש וחצי ללא כושר ולעזוב. בעיני רבים הוא נחשב לאחד הזרים הטובים ששיחקו בקבוצה והירידה בכושרו שנבעה מהחזרה לבולגריה  היוותה מכה קשה לקבוצה שלא הצליחה להמשיך את המומנטום וכשלה בנסיונה להעפיל ללאומית. אולי העונה?

מימין בחולצת הפסים-סאצ'ו נאצ'ב

סאצ'ו נאצ'ב- מאת אלון גרנק

בעונת 91-92, הגיעה למכתש בית"ר י-ם שנשרה שנה לפני זה מהליגה הבכירה לליגת המשנה. יצא לי לפני המשחק הזה לראות את המכתש מפוצץ במשחק הירידה מול הפועל ב"ש, אבל נגד בית"ר אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב שיש גם קבוצות חוץ שמביאות קהל רב למשחקים. אני זוכר את התכונה והאווירה לפני ובמשחק עצמו. במשך כל העונה דובר על אלי אוחנה שחזר לבית"ר מחו"ל לליגה השנייה כדי להעלות אותה בחזרה.
למשחק הגיעה בית"ר מעמדת זינוק טובה בחזרה לליגה הראשונה. בר"ג באותו זמן שיחקו שמות כמו איציק קורנפיין, רונן חרזי, נועם סייג ורונן צפריר, אייל כהן ומורדי וקנין.
אה, כן, וגם היה פה זר בולגרי, שאם לומר את האמת לא עשה הרבה, אבל ברבע שעה הראשונה הוא היה זה שהימם את המכתש הגועש עם שער שסיים מבצע כדורגל מופלא והעלה את הפועל ר"ג ל1-0, על בית"ר י-ם.
למשך זמן קצר שם סאצ'ו נאצ'ב את הפועל ר"ג על המפה, כאשר באותה מחצית ראשונה הפועל ר"ג נתנה קונצרט של כדורגל מלווה במשולשים. לא האמנתי שזו הפועל ר"ג.
התוצאה בסיום הייתה כמובן שוויון 1-1 לאחר שהפועל ר"ג המדהימה של המחצית הראשונה נעלמה בצורה מסתורית במחצית השנייה.
כבר אז גיליתי, כילד בן 10, שכשהפועל ר"ג טובה, זה לא אומר שהיא מנצחת….

פרנטשיק צ'יקה

פרנטישק צ'יקה- מאת אלון גרנק

באמצע שנות ה-90, בימים בהם קבוצות בליגה הארצית, אז הליגה השנייה בישראל, החזיקו סגל על טהרת הכחול-לבן, הגיע להפועל ר"ג כדורגלן זר מסלובקיה העונה לשם פרנטישק צ'יקה.
בניגוד לשנים האחרונות בהן קבוצות בליגה השנייה מחזיקות סוללה של שלושה זרים, אז באותה תקופה הורשתה כל קבוצה להחזיק שחקן אחד זר בסגל שלה.
אני זוכר שכילד מאוד הופתעתי ואפילו התאכזבתי לשמוע שבעוד כל הקבוצות בלאומית מחזקות את הקישור או ההתקפה בשחקן זר, דווקא הפועל ר"ג בוחרת להמר על מגן שמאלי למשבצת הזר. שמות כמו פאשב, ולב, פטר סרבין, בוקולי ומרקיניוס תמיד מעלים ויעלו חיוך, אבל בשבילי דווקא הפשטות של מגן שמאלי כמו פרנטישק צ'יקה היא הפועל ר"ג.
הוא לא היה סקורר כמו פאשב, לא אטרקטיבי כמו בוקולי, לא פייטר כמו בוריסוב ולא נשמה כמו מרקיניוס, אלא אחד שהגיע מלמטה, בלי שום ציפיות, אנדרדוג של ממש שהפתיע בגדול.
כן, כן, קצת לפני העידן של תומר עיני ותמיר בן עמי, היה בהפועל ר"ג מגן שמאלי נפלא, שפרץ בצד, כבש שערים, בישל ותמיד יכולת לסמוך שמהצד שלו יקרו דברים מעניינים.

פטר סרבין
הזר הסלובקי הגיע להפועל ר"ג אחרי ששיחק חמישה משחקים בהפועל פ"ת.
כבר בעונתו הראשונה ( 1992/3 )כבש 9 שערים והוכתר למלך שערי הקבוצה אך זה לא עזר והפועל ר"ג נשרה לראשונה בתולדותיה לליגה השלישית. בעונה שלאחר מכן הקבוצה עלתה בחזרה בלעדיו וב 1994/5 הוא חזר אליה כדי לכבוש עוד 7 שערים מתוך ה 36 שכבשו חבריו.
אגב את השער הראשון במדי ר"ג הוא כבש בנצחון על הפועל אשקלון כמו גם את האחרון בנצחון על ..הפועל אשקלון.
יובל בקר שהיה חברו הטוב באותה תקופה נזכר:"הוא גר בכפר המכביה אחרי שהדירה ששיכנו אותו בה לא היתה ראויה.אשתו והבן שלו נשארו בסלובקיה ועזרתי לו להתאקלם.היינו חברים טובים ואפילו יצאנו מדי פעם ביחד. הוא היה שחקן טכני ,מאד רציני בגישה שלו ואני חושב שהוא אחד הזרים הטובים שהיו בהפועל ר"ג בשנות התשעים".

ננאד מרקצ'ביץ
עונת 1999/2000 עמדה בסימן התחייה מחדש והחזרה לליגה השנייה. ר"ג שהיתה בתנופה חיפשה לחזק את הקישור האחורי ולהחליף את רן חפיף.
למשבצת הובא קשר עירוני ראשל"צ מליגת העל,ננאד מרקצ'ביץ'.
ננאד לא היה סקורר אבל בתקופתו הקישור האחורי התייצב בצורה משמעותית והקבוצה עלתה ליגה. בעונה שלאחר מכן ,בלאומית, החל ננאד להתנדנד בין ההרכב הראשון לספסל והבאתם של קובי חסן וגיורגי בוריסוב סללה את דרכו החוצה כבר בפגרת החורף.

 

מרקוס אלפרדו אראוג'ו המכונה מרקיניוס

מרקיניוס-מאת רז עזיז

בקיץ 2000 נחת בשורות האורדונים, שחקן זר מברזיל שתוך זמן קצר לקח מפאשב את התואר הזר האהוב עליי ביותר, מרקניוס שמו או בשמו המלא – מרקוס אלפרדו מרקניוס, עד מהרה התאהבתי בשחקן הזה, די מהר קלטתי שמדובר באחד הזרים המדהימים ביותר ששיחקו בקבוצה.

גיליתי שחקן, שאוהב את המשחק, אוהב את הקבוצה ואוהב את האוהדים עונתו הראשונה הייתה מוצלחת מאד והיא לא הייתה רחוקה מלעלות לליגת העל אע"פ שבמהלך העונה הפועל ר"ג הייתה עד לאמצע הסיבוב השלישי במאבקי תחתית ואף דורגה מתחת לקו האדום שהיא רחוקה 4 נק' מחוף המבטחים. הפחד הגדול שלי בתום העונה הראשונה הייתה שהוא יעזוב אותנו, כ"כ נקשרתי לשחקן הזה, שפשוט פחדתי שהוא יעזוב אותנו, כ"כ קיוותי שהוא יישאר.ושגילתי בקיץ 2001 שמרקיניוס ימשיך לעונה נוספת הייתי מאושר, גם שמרקניוס גילה יכולת פחות טובה בעונתו השנייה המשכתי לאהוב את השחקן הזה, בעיקר בגלל העובדה שהיה חביב האוהדים, אהבתו לקבוצה ואהבתו לאוהדים, קשה לתאר כמה הייתי מאושר שדווקא הוא היה זה שכבש את שער הניצחון מול מכבי הרצליה במשחק הבלתי נשכח שהשאיר אותנו עונה נוספת בליגה הלאומית.
שנה לאחר מכן זכינו בגביע היה לי עצוב שמרקיניוס לא שיחק בחצי גמר וגמר גביע אך התנחמתי לפחות שהיה לו חלק בזכייה שלנו (כמו הפנדל החשוב מול מכבי פ"ת בשמינית הגמר) וכמובן שערי ליגה במשחקים אחרים.

שנת 2004, הפועל רמת גן נושרת לליגה הארצית, שנה בלבד אחרי שזוכה בגביע, יום לפני ערב שבועות נערך למרקיניוס ערב פרידה בו גם אני באתי להיפרד ממנו, צביטה חזקה הייתה בליבי ש כעת אנחנו צריכים להיפרד ממנו ,בסיום הערב זלגו מעיני דמעות, קשה היה לי להיפרד ממנו, בתקופת נעוריי שהייתי נוסע לארגנטינה ולפרגאווי לבקר את קרובי משפחתי שגרים שם , תמיד שהיה מגיע היום בו צריך להיפרד מהם בשדה התעופה הייתי מזיל דמעות של עצב שצריך להיפרד, אותם דמעות בדיוק זלגו מעיני מספר דקות אחרי שנפרדנו ממנו, קשה היה לי להיפרד ממנו שפשוט העדפתי באותו רגע ללכת הצידה ולהיות לבד עם עצמי כי לא רציתי שאף אחד יראה אותי בוכה.

 

מרקיניוס והאוהדים במסיבה.

בקיץ 2007 לאחר שחזרנו לליגה הלאומית עלה מיזם הכיסאות, לאחר שרכשתי לעצמי כיסא גילתי שאוהדים רכשו כיסא על שמות שחקני עבר בקבוצה , החלטתי מייד שגם אני רוצה לרכוש כיסא עבור שחקן עבר בקבוצה ומייד החלטתי לרכוש כיסא עבור מרקיניוס, לא היה שחקן אחר שחשבתי עליו, מרקניוס נחשב בעיני ללא ספק לזר האהוב עליי ביותר מכל הזרים ששיחקו בקבוצה עד היום ולא היה שחקן אחר שחשבתי עליו באותו רגע.

מרקיניוס ייזכר בעיני תמיד כזר האהוב עליי ביותר מבין הזרים ששיחקו בקבוצה ותמיד תהייה לו אצלי פינה חמה בלב.

 


זולטן נאג'י
אחרי העלייה ללאומית ב1999/2000 התחזקה ר"ג בשוער זר העונה לשם המיוחד זולטן נאג'י כשהיו שתמהו על שם משפחתו המאפיין דווקא את יוצאי צפון עיראק.
זולטן בלט בנתוני גופו האתלטיים, נתן הופעות מרשימות בשער לצד כמה נפילות והחל ללמוד עברית באולפן כדי להמשיך ולשחק בארץ אך מה שקרה בשני המשחקים האחרונים באותה עונה בהם הובסה הקבוצה 0-5 ע"י בית"ר והפועל ב"ש כשהוא סופג שערים מוזרים מתוך ומחוץ לרחבה הראו לו את הדרך החוצה מהקבוצה ומהארץ .
מאוחר יותר הוא טען בתוקף שהוא לא מכר את המשחקים ,הוא חזר לשחק בהונגריה מולדתו ולאחרונה נראה בשערה של אנורתוסיס הקפריסאית ששיחקה במוקדמות ליגת האלופות.

גיורגי בוריסוב
הבולגרי עם הקרחת(גם על הרגליים) הגיע מבני סכנין באמצע עונת 2000/1 היישר מצסק"א סופיה כדי להחליף את ננאד מרקצ'ביץ ולא אכזב. הוא היה טכני, פיזי, שיתף פעולה בצורה מבריקה עם קובי חסן והקבוצה דהרה בצמרת. החתמתו לעונה נוספת היתה ברורה מאליה אך דווקא תחת איווניר הוא הפך לחילוף הראשון הקבוע ולאחר מכן לשחקן ספסל.
היו"ר דאז אלי ניר נקט בשיטות ייצירתיות במיוחד כדי להבהיר לקשר שהוא לא רצוי יותר בקבוצה, בין היתר ע"י ניתוק הכבלים בביתו. בוריסוב הבין את הרמזים העבים וחזר לבולגריה.

 

גוסטבו בוקולי- מאת דני מועלם

רשמית הרשימה מתחילה בולדימיר לאלוב הנפלא ואמיל וולב. היו זרים גם לפני זה… היה ריי נסביט עם הזקן ובלי השיניים סטייל ג'ו ג'ורדן המפחיד של מנצ'סטר ,דרך פאשב, נא'צב, סרבין, צ'יקה עד לסאריץ ודאטורו. בדרך היו שני ברזילאים קטנים ומדהימים. הפייבוריט שלי הוא מרקיניוס.
אחד שאהבתי לראות מהרגע הראשון גם בזכות היכולת המדהימה, זריזות, ניתור והבקעת שערים וגם בזכות היותו בן אדם ובחור מצחיק וכייפי (ומי שלא בילה איתו ערב בברזיל , לא מבין מה הוא הפסיד).
אבל…העורך לא אישר לי לכתוב עליו……….

נשאר השני. גוסטבו בוקולי (מי לא מכיר?)… מגיע מסאו פאולו, שיחק בקוריטיבה ואפילו נבחן בברשיה באיטליה בימים שטל בנין היה שם. שחקן עם שליטה מדהימה בכדור, שחקן שניסו להפיל אבל לא ממש הצליחו וניתור עצום לשחקן נמוך כמוהו…מי יכול לשכוח את הנגיחה ושער הנצחון נגד בני יהודה?
שחקן שאיווניר אומנם הביא, אבל בחלק מהמשחקים לא נתן לו לשחק ואולי בגלל זה הדרדרנו אותה עונה לתחתית.
בסופה של אותה עונה, כשנשארנו אחרי המשחק מול הרצליה וגוסטבו אחד מכוכבי המשחק קשה לי לשכוח את גוסטבו טס לגדר מטפס וצורח we stay באקסטזה אמיתית.
שחקן שמשום מקום תוך שנתיים הפך לאחד הזרים הטובים בישראל ולא להאמין שאלי ניר ויתר עליו בגלל איזה חוב זעיר שלטענתו גוסטבו לא שילם.
ויתרנו עליו לטובת הכוח ומיד לאחי נצרת ואפילו זכינו בגביע בלעדיו. אבל מאז גוסטבו לא היה כאן זר ברמה שלו.
גם אותו פגשתי בברזיל קצת לפני האימון הראשון שלו במכבי חיפה ביוני 2004…גרמתי לו קצת לקנא בחוויה שהיתה לנו בתור אוהדים בסלובקיה וסופיה ("במקרה" היה לי את צילום הוידאו משם…) אבל תוך כמה שבועות הוא הפך לאחד המובילים במכבי חיפה וגרם לנו עוד קצת להצטער שויתרנו עליו כל כך מהר.

קרלוס צ'קאנה. צילום איתי קרייס

קרלוס צ'קאנה מאת נמרוד כהן

קרלוס צ'קאנה – כשראיתי אותו משחק לראשונה במדי הקבוצה לא היה לי מושג מי זה. השם היה לי קצת מוכר אבל לא מעבר לזה (אמרו לי "שיחק בריבר פלייט…" וכו').
במשחקים הראשונים הוא היה בכושר גופני רע מאוד ובמשך רוב המחצית השניה בקושי זז. אמרתי לעצמי – שוב הביאו איזה פרימדונה שבא לקחת כסף ולהעלם…

מהר מאוד גיליתי שמדובר בעוף שונה – שחקן רכש שבאמת משחק בשביל הקבוצה ולא מסתפק בלנשק את הסמל אחרי גול (ושבועיים מאוחר יותר עובר קבוצה..), אלא שחקן שעושה הכל על מנת שהקבוצה תצליח, נלחם, נהנה למסור לא פחות מלהבקיע ולוקח הפסדים ללב. מתייחס בסבלנות לכל האוהדים ונותן תשומת לב לכולם כאילו שיחק באגודה מגיל ילדים.

בכוונה לא התייחסתי עד עכשיו לאיכויות של קרלוס כשחקן, אני חושב שמה שגרם לאוהדי הקבוצה להתאהב בקרלוס זה קודם כל קרלוס הבן אדם ורק אחר כך קרלוס השחקן – ואיזה שחקן! אני לא בטוח שעברו בארץ הרבה שחקנים עם יכולת אישית כל כך גבוהה – יכולת לעצור בעיטת שוער עם החזה ושהכדור ייפול בדיוק לרגל, יכולת לתת ספרינט לכיוון דגל הקרן ולהרים כדור מדוייק (ולא להעיף את הכדור מעבר לגדר כמו רוב השחקנים שעוברים בארץ). הדברים שקרלוס עשה במכתש (במיוחד בעונתו הראשונה) פשוט היו שווים את המחיר של הכרטיס ואף הרבה יותר.
אם להיות ריאליים – במסגרת התקציבים של הקבוצה, הסיכוי שנראה שחקן שבאמת מרגש לראות אותו מידי שבת לא ממש קיימים ולכן תמיד נזכור את קרלוס כאחד הגדולים אם לא הגדול שבהם!

ג'ורג' דאטורו(צילום איתי קרייס)

ג'ורג' דאטורו
אחרי שכבש 17 שערי ליגה במדי הפועל באר שבע בעונת 2006/7 לא היה שום צורך לבדוק יותר מדי על ג'ורג' מרטין דאטורו ( יליד ניגריה ,בעל אזרחות אוסטרית) והוא הוחתם לשנתיים עם השכר הגבוה בקבוצה כדי להוביל את חוליית ההתקפה האימתנית של הקבוצה. אך אותה עונה חלומית בבאר שבע לחוד ומציאות לחוד.
דאטורו מעולם לא היה סקורר לפני שהגיע לארץ כששיחק ביוון ובאוסטריה. במאזנו רשומים שערי ליגה בודדים מדי עונה ו 17 השערים שכבש בליגה השנייה העלו את רמת הציפיות ממנו לגבהים שהוא לא יכול לעמוד בהם. דאטורו אמנם כבש שער כבר במחזור הפתיחה נגד ראשל"צ (2-2) אבל נעלם עד אחרי פגרת החורף.רק אחרי שעבר לדירה מרווחת יותר התאושש מהמעבר למרכז הארץ וסיים את העונה עם 10 כיבושים עם כמות דומה של החמצות שערים בטוחים.
העונה הוא כבר עומד על ארבעה כיבושים וכמות כפולה של החמצות אבל עדיין למרות הכל מדובר באחד החלוצים הטובים שהיו לקבוצה. חזק, מפחיד, בועט בשתי רגליים,כזה שמושך עליו שני שומרים ושקשה מאד להוציא אותו משלוותו במהלך המשחק(אלא אם קוראים לך אסי בר מוחא). מחוץ למגרש הוא מנומס, שקט וחף מגינוני כוכבנות.הוא מקצוען אמיתי שמתאמן גם מחוץ לשעות האימונים ורק בגלל שהוא טיפוס מופנם, יחסית לזרים אחרים בארץ שמייחצנים את עצמם לדעת, הוא מוגדר כחוטב עצים שמזיע על כל כיבוש.

zohar sport b 011112 020

דייויד מנגה עונת 2012-13

מנגה הגיע להפועל ר"ג מפרטיזן בלגרד אחרי שגדל באקדמיה של פריס סאן ז'רמן הצרפתית.
בתוך תקופה מאד קצרה ניתן היה להבחין שמדובר בחלוץ שהרבה זמן לא היה לנו. חזק, מהיר, טכני, חד ובקיצור כל מה שצריך.
במשך ארבעה חודשי העונה הראשונים הוא הבקיע ובישל בצרורות עד שבמחצית העונה הוא דעך ביחד עם כל הקבוצה, יש אומרים בגלל שראשו כבר לא היה בקבוצה אלא במועדונים הבאים שיקלטו אותו.
בתום העונה, אחרי שהקבוצה ירדה ללאומית וזכתה בדרך בגביע המדינה, מנגה נמכר לעירוני קרית שמונה. הקבוצה היחידה שהיתה מוכנה לשלם עליו הכי הרבה מכל ההצעות שהתקבלו.
18 השערים שכבש בכל המסגרות לצד בישולי השערים שלו, הקנו לו את המעמד של אחד הזרים הטובים ביותר ששיחקו בהפועל ר"ג.

זרים נוספים ששיחקו באימפריה:
לב מטבייב, וילי בראון, ג'ורג' קניבה,פטר אנדריצ'ו, דנש אסני, אלין דראגן,מילאן פאסיץ', מרטין סאריץ, דנדי אוקוגו, וויליאם סוארז, הרוויה קובצ'ביץ',פאבל פרגל, אלין טופוזקוב, דימיטאר טלקיסקי, אובודו אוקוצ'ה, פאבלו בונדיאה, ג'ונתן אסוס, אאורליוס סטפונקה, קרום ביבישקוב, קלאודיו ריברו, אדריאן פרננדס,פול קסאני, צ'אם ממאדו, ג'יבריל סידיבה, ברנרד אוננגה, דורין גוגה, אנטון ארחיפוב, מיראן בורגיץ', דידייה ברוסו, איסואנילה לינגנה, מייקל טוקורה, טוברנו פינאס, ניקולס פלצ'וק, איוון פקונדו שמידט, בריאן ג'ונס, מייקל סיטון, דייגו סליס.